זה חייב להיפסק: הכבוד ליצחק עמית הוא גם הכבוד לבית המשפט העליון
זה חייב להיפסק. יום הזיכרון הלאומי לאירועי 7 באוקטובר נועד להרכנת ראש, לזכר הנרצחים והנופלים ולחיבוק המשפחות השכולות. הוא אינו במה להתחשבנות פוליטית או אישית. במהלך הטקס הממלכתי בהר הרצל, בעת שנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית ניגש להניח זר, נשמעה לעברו הקריאה: "לא מגיע לך להניח זר".
אפשר לחלוק על יצחק עמית. אפשר לבקר פסקי דין, להתווכח על מערכת המשפט, על דרך מינוי השופטים ועל גבולות סמכותו של בית המשפט העליון. במדינה דמוקרטית, ויכוח כזה הוא לגיטימי ואף חיוני. אבל עמית הוא נשיא בית המשפט העליון של מדינת ישראל, ובמעמד ממלכתי הוא מייצג אחת משלוש רשויות השלטון. את המוסד הזה ראוי לכבד.
עמית הגיע לנשיאות לאחר עשרות שנים במערכת המשפט, מבתי המשפט בעכו ובחיפה ועד לבית המשפט העליון. בטקס השבעתו לנשיא תיאר אותו נשיא המדינה יצחק הרצוג כבעל "קריירה משפטית עשירה, יצירתית, עצמאית, מעמיקה, מחדשת ופורצת דרך". הרצוג הזכיר גם את שירותו של עמית כקצין בצה"ל ואת היותו בן לשורדי שואה. זהו מסלול חיים של שירות ציבורי ממושך, שהחל הרחק מכס הנשיאות והתקדם לאורך שנים במערכת המשפט הישראלית.
במשך השנים ישב עמית בהרכבים שעסקו בכמה מהסוגיות המורכבות והרגישות ביותר שהגיעו לפתחו של בית המשפט העליון. הוא צמח בתוך המערכת, צבר ניסיון שיפוטי ארוך והגיע לעמוד בראש הרשות השופטת לאחר מסלול מקצועי של עשרות שנים. אפשר לחלוק על פסיקותיו, אך אי אפשר להתעלם מהמעמד ומהאחריות הציבורית שהוא נושא.
אותו כלל צריך לחול על כל ראשי המדינה. נשיא המדינה, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיא בית המשפט העליון אינם חייבים להסכים זה עם זה, והציבור בוודאי אינו חייב להסכים עם כל אחד מהם. אבל כשהם עומדים בטקס ממלכתי לזכר הנופלים, הם אינם שם כאנשים פרטיים בלבד. הם מייצגים את מוסדות מדינת ישראל. דווקא הנוכחות המשותפת שלהם במעמדים כאלה נועדה להזכיר שיש למדינה מוסדות, כללים וסמלים המשותפים גם למי שנמצאים במחלוקת עמוקה.
הכבוד לנשיא בית המשפט העליון אינו פרס על עמדה משפטית מסוימת ואינו ביטוי לתמיכה פוליטית. הוא נובע מן התפקיד. בדיוק כפי שראש ממשלה זכאי לכבוד הראוי למעמדו גם מצד מי שמתנגד למדיניותו, כך גם נשיא העליון זכאי לכבוד הנובע מהמוסד שבראשו הוא עומד.
עמית נכנס לתפקיד בתקופה מורכבת במיוחד למערכת המשפט וליחסים שבין הרשויות. דווקא בתקופה כזו, שבה הוויכוח הציבורי חריף ולעיתים גולש לעימות אישי, יש חשיבות כפולה להבחנה בין ביקורת לגיטימית לבין פגיעה במעמדו של מוסד ממלכתי.
אפשר למחות נגד פסיקה. אפשר לכתוב ביקורת קשה. אפשר לדרוש שינוי משפטי עמוק. אבל כאשר יצחק עמית מגיע כנשיא בית המשפט העליון לטקס זיכרון ממלכתי, הכבוד שניתן לו הוא גם כבוד לרשות השופטת ולשופטי ישראל כולם. מי שמבקש לשמור על ממלכתיות אינו נדרש לוותר על ביקורת; הוא נדרש לדעת היכן, מתי ואיך להשמיע אותה.
אפשר להתווכח מחר. אפשר להפגין. אפשר לפרסם ביקורת קשה כבר הערב. אבל בטקס זיכרון ממלכתי, ברגע שבו נשיא בית המשפט העליון ניגש להניח זר לזכר הנופלים, ראוי לתת לו לעשות זאת בכבוד.
יצחק עמית אינו צריך לזכות באהדת כולם כדי לקבל את הכבוד המתחייב מתפקידו. נשיא בית המשפט העליון הוא מוסד ממלכתי, והיכולת לכבד את המוסד גם בזמן מחלוקת חריפה היא חלק מהחוסן הדמוקרטי של המדינה.
מה זאת אומרת? יש לו חלק בשקמה באוקטובר! ואם לנתניהו צועקים ומאשימים אז גם ליאצק נצעק ונאשים. הו הו כמה שנצעק.