השופטת יהודית שבח הפכה את קביעת הבוררת - והיזמים חסכו מיליוני שקלים
בית המשפט המחוזי בתל אביב התערב באופן חריג בפסק בוררות שניתן במסגרת ערעור, לאחר שקבע כי מנגנון הפיצוי שנקבע בו אינו יכול להישאר על כנו. בפני השופטת יהודית שבח (בצילום) נדון סכסוך ארוך שנים סביב פרויקט מגורים בעפולה, ובפסק דין מנומק היא ביטלה את הארכת תקופת הפיצוי עד שנת 2026 וקיצרה אותה בעשר שנים.
ראשיתו של הסכסוך בהסכם שנחתם בשנת 2009 בין חברת א.ד.א. תמיר יזמות ובנייה לבין בעלי הקרקע, שעליה תוכננה הקמת שלושה בנייני מגורים. בפועל הוקם בניין אחד בלבד, ובעלי הקרקע קיבלו ארבע דירות. קידומם של שני הבניינים הנוספים התעכב במשך שנים.
העיכוב נבע בתחילה מקשיים תכנוניים, ובהם דרישה להקמת חניות תת־קרקעיות. לאחר שהתוכניות אושרו בשנת 2014, התגלעו מחלוקות נוספות בין הצדדים, ואלה האריכו עוד יותר את הדרך להשלמת הפרויקט. המחלוקת הועברה לבוררות, שבמסגרתה נבחנה שאלת האחריות לעיכוב והפיצוי הכספי הנובע ממנו.
לטענת בעלי הקרקע, העיכוב במסירת הדירות הצדיק פיצוי משמעותי. בפסק הבוררות הראשון נפסק לטובתם פיצוי מוסכם של 150 אלף דולר, לצד פיצוי חודשי עבור תקופה שהחלה בשנים 2013–2014 ונמשכה עד להגשת התביעה בשנת 2016.
בהמשך, במסגרת ערעור על פסק הבוררות, קבעה הבוררת, השופטת בדימוס דניה קרת (בצילום למטה), כי הפיצוי החודשי ימשיך להשתלם עד למועד מתן פסק הבוררות בערעור בשנת 2026. המשמעות הייתה הארכה של כעשר שנים בתקופת החיוב והגדלה של הסכום במיליוני שקלים.
מנגד, החברה היזמית ובעל השליטה בה פנו לבית המשפט המחוזי וטענו כי התוצאה חורגת מההסכמות בין הצדדים. השופטת שבח בחנה את מנגנון הפיצוי, את ציר הזמן ואת המשמעות הכספית של הארכת ההליך, וקבעה כי אין להצמיד את גובה הפיצוי למשך ההתדיינות עצמה.
בפסק הדין נקבע כי מנגנון כזה יוצר מצב שבו ככל שההליך מתארך, כך גדל החיוב הכספי, ואף עלול ליצור תמריץ להארכת ההתדיינות. שבח עמדה גם על האפשרות שבעלי הקרקע לא יפעלו לקידום הפרויקט, ובמקביל ימשיכו לדרוש את הפיצוי החודשי.
בסופו של דבר, השופטת שבח הפכה את קביעת הבוררת דניה קרת בכל הנוגע לתקופת הפיצוי, ביטלה את ההארכה עד שנת 2026 וקיצרה את החיוב בעשר שנים. בכך צומצם חיוב שהיה עשוי להגיע למיליוני שקלים. בעלי הקרקע חויבו גם לשלם ליזמים הוצאות בסך 20 אלף שקל. 57361-02-26
תגובות