פרישת השופט ארז שני: סוף כהונה או רק הפסקה קצרה מכס השיפוט?
בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב עומד בפני טלטלה נוספת: השופט ארז שני, מהשופטים הוותיקים והמוכרים בתחום, הודיע על פרישתו מכס השיפוט. במערכת רגילה, זו הייתה הודעה טבעית על סיום כהונה. במערכת הנוכחית, העמוסה, החסרה והשחוקה, זו כבר שאלה ניהולית כבדה: האם נכון לקבל את הפרישה הזו כסוף פסוק.
שני אינו עוד שופט שעוזב. במשך שנים הוא ישב בלב אחת הערכאות הרגישות בישראל: סכסוכי משפחה, ילדים, מזונות, ירושות, צוואות, רכוש, ניכור הורי ומשברים אנושיים. אלה אינם תיקים רגילים. כל החלטה בהם נוגעת לחיים עצמם, וכל עיכוב בהם עלול להפוך סכסוך קשה למשבר עמוק יותר. מי שישב באולם משפחה יודע, מאחורי כל מספר תיק יש ילד, הורה, בית שהתפרק, ולעיתים חיים שלמים שממתינים להכרעה.
ההודעה שלו מצטרפת לרצף עזיבות שמכביד על בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב. השופטת מירה דהן עברה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, השופט ליאור ברינגר פורש, והשופט שמוליק בן יוסף כבר עזב. עכשיו, עם הודעת הפרישה של שני, זו כבר אינה תנועה נקודתית; זו רעידת אדמה בקומת המשפחה.
מאחורי השמות נמצאת מציאות קשה בהרבה, שופטים שנושאים על גבם עומס תיקים כבד, עובדים סביב השעון, לוקחים עבודה הביתה, כותבים החלטות אל תוך הלילה, ולעיתים נדרשים לנהל יומנים מלאים בלי מעטפת מספקת. יש שופטים שפועלים ללא קלדנית קבועה, ללא עוזר משפטי צמוד וללא כוח אדם שמסוגל להדביק את קצב התיקים. זו אינה מערכת עמוסה בלבד; זו מערכת שנמתחת עד הקצה.
כאן נכנס לתמונה נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית. הוא מכיר היטב את עומס התיקים, את המחסור בשופטים ואת הלחץ הגובר בערכאות הדיוניות. כשהתיקים נערמים, כשהיומנים מתמלאים וכשמשפחות ממתינות להכרעות, פרישה של שופט מנוסה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב אינה עניין טכני. זו בעיה מערכתית שמגיעה עד ראש הפירמידה.
בתל אביב, העומס מורגש במיוחד. מדובר באחת הזירות המשפטיות העמוסות, המורכבות והרגישות בארץ. כל שופט שעוזב מותיר אחריו תיקים פתוחים, דיונים שנקבעו, החלטות שממתינות ומשפחות שמחכות לסיום הסכסוך. בפועל, מאות תיקים אינם נעלמים עם עזיבתו; הם עוברים לשופטים אחרים, שגם כך מתמודדים עם יומנים עמוסים ועומס שיפוטי כבד. בדיני משפחה, הזמן אינו רק נתון ביומן; הזמן הוא חלק מהנזק.
השאלה כעת אינה אם ארז שני הודיע על פרישה. הוא הודיע. השאלה היא אם מערכת המשפט, ונשיא העליון יצחק עמית בראשה, צריכה לקבל את הפרישה הזו כסיום מוחלט. בעומס הנוכחי, ובמיוחד בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, זו אינה העת לוותר על ניסיון. זו העת לשקול כיצד מחזירים אותו אל כס השיפוט.
לכן, הודעת הפרישה של ארז שני אינה חייבת להיות סוף הדרך. בעומס הנוכחי, יש מקום לעצור ולשאול אם נכון לאבד דווקא עכשיו שופט שמכיר את התיקים, את הקצב ואת המורכבות האנושית. לפעמים צריך לשים את האגו בצד, כי מאחורי התיקים האלה עומד ציבור שלם.
תגובות