רופא התנגד לצוואת אימו, העניקה דירתה לאחיו הגנן – מה קבעה השופטת?

מאת: שלמה בוצ'צ'ו

פסק דין שהתקיים לאחרונה, דחתה השופטת מבית המשפט לענייני משפחה התנגדות שהגיש רופא בנוגע לצוואתה של אמו המנוחה. בצוואה, הותירה אימו המנוחה את דירתה לאחיו הגנן, הרופא טען שלא הוכח שהחתימה על המסמך היא של האם. אלא שהשופטת ענת הלר-כריש חשבה אחרת.

במהלך חייה ערכה המנוחה שלוש צוואות נפרדות. הצוואה המוקדמת ביותר, שנעשתה במשותף עם בעלה בעודו בחיים, קבעה כי לאחר פטירתם, יחולק העיזבון שווה בשווה בין שני ילדיהם. שתי הצוואות הבאות נערכו לאחר פטירת האב, ובאלה קבעה המנוחה חלוקה שווה של רכושה, למעט דירתה, אותה הורישה לבנה הגנן. היא נימקה החלטה זו בכך שבנה השני, הרופא, נמצא במצב כלכלי נוח יותר.

21 שנה לאחר עריכת הצוואה האחרונה, נפטרה האם בגיל 88. בעקבות פטירתה, ביקש בנה הגנן מבית המשפט לכבד את הצוואה האחרונה, בעוד אחיו טען כי היא פגומה לכן יש לקיים את הצוואה הראשונה והשוויונית.. הרופא טען כי העדים לצוואה האחרונה לא הובאו להעיד בבית המשפט, ולא הוכח שאמו חתמה על המסמך.

בנוסף, טען הרופא כי אמו אינה מבינה עברית, וללא ראיות לכך שהצוואה הוקראה בפניה, הוא סבר שיש לראותה כפסולה. עוד טען, כי הצוואה מבוססת על אמונה מוטעית של אמו לגבי מצבו הכלכלי של הגנן, שכן לטענתו, הגנן נמצא למעשה במצב כלכלי מצוין.

השופטת הלר-כריש בחנה את המקרה וקבעה כי העובדה שעדי הצוואה האחרונה לא הובאו לעדות, אינה פועלת לרעת הגנן. שאחת העדות כבר נפטרה, והשני קשיש בשנות ה-90 לחייו המתגורר בבית אבות, שבתו סירבה לשתף פעולה חרף המאמצים להביאו לעדות.

מטעם הגנן הוגש סרטון ובו העד הקשיש המאשר כי המנוחה אכן ביקשה להוריש לו את דירתה. הוא אף צירף תצהיר של עורך דין לפיו נפגש עם העד, אשר הבין  כי המנוחה הייתה כשירה במועד עריכת הצוואה האחרונה וכי היא משקפת במדויק את כוונותיה.

על אף שהשופטת הכירה בכך שהסרטון והתצהיר נחשבים לעדות שמועה, עדיין ייחסה להם משקל ראייתי מסוים. לאור ממצאים אלו, דחתה השופטת הלר-כריש את טענת הרופא כי החתימה על הצוואה האחרונה אינה של אמו והמשיכה לבחון את טענותיו האחרות.

באשר לשליטתה של האם בשפה העברית, ציינה השופטת בפסק הדין, שבו נקבע כי על אף שהמנוחה עלתה לישראל מרוסיה בשנות ה-60, כארבעה עשורים לפני עריכת צוואתה האחרונה בהקשר לכך הודגש שאפילו הרופא אישר כי שוחח עם סבתו עברית בלבד. משכך, לא הייתה חובה להקריא בפניה את הצוואה.

יתרה מכך, השופטת דחתה את טענת הרופא כי הצוואה מבוססת על אמונתה המוטעית של אמו לגבי מצבו הכלכלי של הגנן. לטענתה, הרופא התמקד בנסיבות הנוכחיות של הצדדים, אינן רלוונטיות.

השופטת הדגישה כי במועד עריכת הצוואה בשנת 2000 בנה הגנן היה דל משאבים משמעותית בהשוואה לאחיו. לפיכך הורתה על קיום הצוואה האחרונה וחייבה את הרופא לכסות את ההוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.