בפסק דין שניתן לאחרונה, הכריז הרכב בית משפט העליון פה אחד כי יש לחלק את רכושם המשותף של ידועים בציבור בשווה עם הפרידה. להחלטה זו השלכות משמעותיות על חלוקת הנכסים ומדגישה את הצורך להכיר בכך שהנושא נותר נתון להתערבות חקיקה אפשרית של הכנסת.
העניין הגיע לפתחו של בית המשפט כאשר בני זוג, שהיו ביחד 15 שנה מבלי שהם היו נשואים, מצאו את עצמם מסוכסכים בנוגע לבעלות על רכוש משותף. האישה, חברת קיבוץ, רשמה דירה על שמה בתחילת מערכת היחסים ביניהם. בעקבות פרידתם היא טענה לבעלות בלעדית בדירה, בעוד האיש טען לחלוקה שווה.
בתחילה תמך בית המשפט לענייני משפחה בעמדת הגבר, תוך התחשבות ביחסים ארוכי הטווח של בני הזוג, באחריות המשותפת והתחייבויות כלכליות משותפות. עם זאת, האישה ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, שסטה מנימוקי בית המשפט לענייני משפחה. בדעת רוב של שניים לאחד, קבע בית המשפט המחוזי, כי גם אם הרכוש ייחשב למשותף, ניתן להתאים את החלוקה בהתאם לנסיבות הספציפיות, ולאפשר גישה גמישה יותר ולא חלוקה קפדנית.
בהמשך, ביקש האיש לערער לבית המשפט העליון, מה שגרם ל שופטי העליון דוד מינץ, יעל וילנר ויצחק עמית להכיר במשמעות הרחבה יותר של המקרה. עקב כך התערב הרכב העליון וביטל את פסיקת בית המשפט המחוזי, ואישר מחדש את עקרון החלוקה השוויונית.
החלטת בית המשפט העליון נעוצה ב"כלל השיתוף", מסגרת משפטית שנועדה לתת מענה למספר ההולך וגדל של זוגות לא נשואים בישראל. כאשר נישואים אזרחיים אינם מוכרים רשמית, זוגות רבים בוחרים לחיות יחד ללא מוסד הנישואין החוקי. מגמה זו התרחבה בשנים האחרונות, כאשר חלק מהזוגות משתתפים בטקסי נישואין לא רשמיים או מקבלים תעודות נישואין בחו"ל מבלי להודיע לרשויות.
חשוב לציין כי קיומם של ידועים בציבור החיים בהסדרים מסוג זה אינו תופעה חדשה בישראל. לאורך ההיסטוריה של המדינה, היו מקרים של זוגות אשר אילוצים דתיים או אחרים, לא הצליחו לקבל הכרה רשמית של יחסיהם על ידי הרבנות. זה כולל מצבים שבהם מעורבים זוגות בין-דתיים או יחידים עם גירושין קודמים.
אמנם פסיקת בית המשפט העליון סיפקה בהירות לגבי חלוקת הרכוש השוויונית לזוגות לא נשואים, אך חיוני להכיר בכך שהנושא נותר נתון להתערבות חקיקתית אפשרית של הכנסת.
Comentários