רבות דובר על עילת הסבירות המאפשרת לרשות השופטת להתערב בהחלטות של הרשות המבצעת. רובו ככולו של הדיון נסוב בקשר למידת ההתערבות הרצויה בהחלטות של הממשלה ושל שריה. ואולם, עילת הסבירות תקפה גם במשפט הפלילי, והיא מאפשרת להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות של רשויות אכיפת החוק.
כדי להמחיש את הטענה לעיל נתמקד בדוגמה אחת: הביקורת השיפוטית שמפעיל (או שלא מפעיל) בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ) על החלטות התביעה בנושא העמדה לדין פלילי. לכאורה, ככל החלטה מינהלית, גם ההחלטה על העמדה לדין אינה חסינה מפני ביקורת שיפוטית, עם זאת, להיקף הביקורת השיפוטית על ההחלטה על העמדה לדין יש מאפיינים מיוחדים, במיוחד בכל הקשור לעילת הסבירות.
הביקורת השיפוטית מתפרשת הן על שאלות הנוגעות להגינותן של ההחלטות וליושרן, לרבות שאלות הנוגעות לתום לב, לטוהר המידות, לניגוד עניינים או לשיקולים זרים, לשוויון או לאפליה המאפיינות אותן החלטות והן על שאלת סבירותן של ההחלטות. עם זאת, כאשר עסקינן בעילת התערבות של סבירות, היקף הביקורת מצומצם יותר. ואכן, מבדיקה שערכתי מצאתי כי בג"ץ התערב בהחלטות התביעה הכללית על סגירת תיקים במקרים ספורים ממש. לפי מיטב ידיעתי, מאז קום המדינה ועד היום בית המשפט התערב בהחלטות התביעה בארבעה מקרים בלבד. פעמיים כאשר נקבע, בניגוד לעמדת התביעה, שקיים "עניין לציבור" בהעמדה לדין, ובפעמיים נוספות בהם דובר בביקורת שעסקה בסבירות ההחלטה לעניין התשתית הראייתית.
בעתירות הרבות המוגשות מידי שנה, המבקשות לטעון נגד סבירות ההחלטה של התביעה בנושא העמדה לדין, בית המשפט מדגיש, כי מרחב התפרשותה של הביקורת השיפוטית על החלטות מעין אלה הוא צר מאוד. בית המשפט שב וקבע, פעם אחר פעם, כי אין הוא "תובע־על" או "יועץ משפטי־על", ועל כך ש"בית המשפט לא ישים עצמו בנעלי הרשות המוסמכת", וכי עליו להימנע "מלהמיר את שיקול דעתו של התובע בשיקול דעתו שלו".
החוק החדש אשר מבקש לצמצם את עילת הסבירות, מחיל עצמו רק על "החלטות של הממשלה, של ראש הממשלה או של שר אחר", ולכן אין הוא תקף על החלטות התביעה הכללית בנושא העמדה לדין. עם זאת, בתחום זה ממילא צומצמה עילת הסבירות, אולי הרבה מעבר לנדרש, כך שהתערבות בג"ץ בהחלטות התביעה במקרים אלה הוא צר "כמעט עד כדי אין".
Comments