מצאו את השופט שלהם

תליית הבעיות המשפטיות בישראל בשופט אהרן ברק היא פעולה לא הגונה – שמזכירה שימוש באלמנטים אנטישמיים – כדי לקדם קמפיין פוליטי. עם זאת, נראה כי השופט ברק – שהרשיע מחבלים ואישר את הריסת ביתם – עשוי לתת היום תשובה שונה לשאלה: "למה עשית את זה?"

מאת: אביגדור פלדמן, מגזין בית המשפט

ההפיכה המשפטית מחפשת פרצוף לשנוא. שנאה מופשטת לכל מי ששונה, שמזינה את המהפכה המשפטית, אינה מספיקה. לא די ברעיון מעורפל כמו "משילות", "הפרדת רשויות", "שלטון בג"ץ", אלא יש צורך באויב אמיתי, שיש לו כתובת ודירת שני חדרים לפחות, שאפשר להפגין מולו, פרצוף שאפשר להקרין על חזיתות מגדלי הכלום בגדות איילון.

בספרו "להמציא את האויב" (תרגום: אריה אוריאל, הוצאת זמורה ביתן 2016) כותב אומברטו אקו שאנו זקוקים לאויב כדי לממש את עצמנו מולו, אך לא די ברעיון מופשט של אויב, אלא צריך אויב בשר ודם, הרבה בשר, רצוי שומני ומסריח, והרבה דם ונוזלי גוף אחרים, וכן פה מסריח, שיער דליל, שיממשו את הדמות הפיזית כאובייקט שנאה טהור.

אומברטו אקו טוען ששנאת היהודים לא היתה מחזיקה מעמד כל כך הרבה דורות אם לא היתה צמודה לדמות הפיזית של היהודי – דמות שבמהלך השנים חלו בה שינויים קלים אך קווי הדמות כמעט שלא השתנו. אי־אפשר לשנוא את היהודי בלי שנעלה בדמיוננו דמות כגון זו המתוארת על ידי המלחין ריכארד וגנר ("היהדות במוזיקה", 1850): "יש משהו זר במראה החיצוני של היהודי שהופך אותו למבחיל אינסטינקטיבית, אנחנו סולדים מכל מגע עם אדם שנראה כך. מה שדוחה אותנו יותר מכל זהו הטון המיוחד שבו היהודי מדבר. היהודי משתמש במשפטים שלו במילים ובמובנים שמנוגדים לרוח לשוננו הלאומית. כשאנחנו מקשיבים ליהודי מדבר, אנחנו נפגעים בהכרח, משום שאנחנו מוצאים שדבריו נעדרים כל הבעה אנושית".

בספר "1984" של ג'ורג' אורוול (תרגום: ארז וולק, הוצאת ספרייה לעם 1971) האויב הוא עמנואל גולדשטיין, שם בעל קונוטציה יהודית. אבל האח הגדול לא מסתפק בשם הבזוי "עמנואל גולדשטיין", שם שצלצולי פעמוני קודש מצלצלים בתוכו, שריח קטורת מגעילה עולה ממנו. כי בלי פנים ודמות השם יישכח, ייעלם. לכן כל נתיני האח הגדול חייבים בכל יום לפחות שתי דקות שנאה מול דמותו של עמנואל גולדשטיין שמוקרנת על מסכי הטלסקרין (טלצג במהדורת 2003), וכך מגיב לה וינסטון, הגיבור הסורר של הספר: "סרעפתו של וינסטון התכווצה כל פעם שראה את פניו של גולדשטיין, פני יהודי צנומים, עטורים הילה פלומתית של שיער לבן, פנים פיקחיים עם זאת בזויים מטבעם, והיה מין שיטיון אווילי באף הצר והארוך שבקצהו משקפיים. הפנים דמו לפני כבש...".

קשה לגייס תמיכה בהפיכה המשפטית, מפסקת ההתגברות, שאיש אינו יודע התגברות על מה, ועד החוקים הילדותיים, שכאילו נחקקו על ידי ועדת הקישוט של גן הילדים, ומיועדים לרצות את השליט, כמו חוק המתנות, חוק הנבצרות, חוק החליפה מאמריקה ועוד. ההפיכה המשפטית זקוקה ל"עמנואל גולדשטיין", ובאופן טבעי נבחר אהרן ברק. הוא מתאים כי הוא חי, פניו מוכרות ובעיקר שנים רבות מריצים את המותג אהרן ברק כמי שהחריב את המדינה הנפלאה שהיתה לנו עד שנבחר לבית המשפט העליון.

הבחירה באהרן ברק כאויב המשותף היא מבחילה. "נבלה, תעוף מן הארץ", צעקו הפורעים מתחת למרפסת ביתו. פעולה אלימה לא פחות מגזיזת זקנו של יהודי ברחוב הראשי של ורשה. אין לזה קשר לפסיקותיו של ברק בבית המשפט העליון. חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו נחקק על ידי הכנסת במרץ 1992. החוק אומר במפורש כי כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות לפי חוק יסוד זה. הרוב המוחלט של שופטי בית המשפט העליון, לרבות הנשיא שמגר, שמלך 12 שנה, סבורים כי יש לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוק שנוגד את חוק היסוד, אם לא בג"ץ אז מי כן.

שנים רבות לפני שהתמנה אהרן ברק לבית המשפט העליון, התחוללה מהפכה משפטית של ממש שעברה ללא התנגדות, כאשר השופט שמעון אגרנט פסק בשנת 1953 (פרשת "קול העם") כי פעולות הרשות המבצעת כפופות לעקרונות יסוד ערטילאיים, שלא נקבעו בחוק, המרחפים בעזרת כוח עילוי מסתורי מעל מערכת המשפט הישראלית וניזונים ממקורות אקלקטיים כמגילת העצמאות, פסיקה של בית המשפט העליון בארה"ב, ובעיקר אמונותיו והשקפת עולמו של אגרנט, יליד ארה"ב שסיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת שיקגו.

לטענתם, ברק הוא שליח האליטה, שהחליט להרוס את המדינה היהודית, למסור את קרקעותיה לערבים ולהציף את שוק העבודה שלה בפליטים. זהו היהודי הערמומי כשד, שכבר בגיל חמש הצליח להימלט מפוגרום שביצעו הליטאים ביהודי קובנה וסיפר בשנת 2002: "היינו 25 אלף יהודים, לקחו אותנו לכיכר שנקראה בשם המעניין 'כיכר החוקה' ושם שחטו אותנו לפי החוק".

היום אשאל את אהרן ברק את כל השאלות המטרידות אותי — למה אתה שחווה גירוש חתמת על הגירוש הראשון מהשטחים? למה אישרת הריסת בית של משפחת מחבל? למה הרשעת את סולימאן אל־עביד בדיון הנוסף? אולי עכשיו, בין רחוב קפלן לנתיבי איילון, אקבל תשובות מאוחרות מדי.